<h1>מאמר תקון סופרים להרשב"ש — שער כ"ה</h1>
<h2>דף כג.</h2>
שלא יחתום בשטר עד שידע עם מי יחתום. דאמרינן בפרק השולח ובפרק זה בורר [סנהדרין כ"ג ע"א] כך היו נקיי הדעת שבירושלם עושים לא היו חותמים בשטר אלא אם כן יודעים מי חותם עמהם. ואמרו בפרק שבועת העדות [שבועות ל' ע"ב] מנין ליודע בחברו שהוא גזלן שאסור להצטרף עמו שנאמר מדבר שקר תרחק. ויזהרו העדים שלא יחתמו בשטר שיש בו איסור. דתנן בפרק נשך [ב"מ ע"ב ע"א] שטר שיש בו רבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית דברי רבי מאיר וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. וקא מפרש טעמיהו התם דרבי מאיר סבר קנסינן היתרא אטו איסורא, ורבנן סברי לא קנסינן. בפ"ק דגטין [ט' ע"ב] תניא עדים שאין יודעים לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו. אמר רבי שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בגטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות אם יודעין לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין. ובפרק ב' דגטין [י"ט ע"א] אתמר עדים שאין יודעין לחתום אמר רב מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו ושמואל אמר באבר, פירוש רושמים שמותיהם בעופרת וחותמים שמם על הרשום, אבל לא במי אבר דקימא לן כתבו באבר כשר הילכך הכתב העליון לא הוי כתב, וכל שכן שאין כותבין להם בסיקרא דהא תנן כתבו בסקרא כשר, והני מילי בגטין משום עגונות אבל בשאר שטרות לא דההוא דעבד בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא, תניא כותיה דרב עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו ושאין יודעים לקרות קורין לפניהם וחותמין, אמר רבי שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בגטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר שטרות אם יודעין לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין, אמר רבי אלעזר מאי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל שלא יהיו בנות ישראל עגונות, אמר רבא הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ורב גמדא משמיה דרב אמר אין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל. ואוקימנא אקריאה, כלומר שאמר שאין קורין בפניהם וחותמין אלא אפי' בשאר שטרות קורין לפניהם וחותמין, כן פירש בעל הלכות גדולות, ורש"י ז"ל. אבל הריא"ף ז"ל לא הביא ההיא דרב גמדא ומשמע דסובר דהלכה כרבי שמעון בן גמליאל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות מלוה ולוה [ה"ה]. רב נחמן קרו קמיה ספרי דדייני וחתים ודוקא רב נחמן וספרי דדייני אבל רב נחמן וספרי אחריני ספרי דדייני ואיניש אחריני לא [גיטין י"ט ע"ב]. ואם רשמו להם וחתמו יש פוסלין את השטר והרמב"ם ז"ל מכללם בפרק כ"ד מהלכות מלוה ולוה [ה"ו]. ויש מכשירין, והרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל מכללם. וכתב בעל העטור ז"ל באות קיום מסתברא בשאר שטרות אי מקרו להו תרי דידעי למקרי במסיח לפי תומו חותם כדאמרינן בשטרא פרסאה, והילכך היכא דחתימי סהדי ולא קיים לן אי ידעי למקרי אי לא בחזקת כשרין קיימי ומקיימי להו בי דינא ומגבינן ביה כדי שלא תנעול הדלת בפני לווין. ואי קי(י)ם לן דלא ידעי למקרי, אף על גב דמסהדי אחתימות ידייהו דייקינן בסהדותיהו על פיהם אי מכווני אשטרא מקיימי להו. (והדין) [והכין] כתבו רבואתא, ואי אמרי אנן אקרינן למאן דידעי למקרי סמכינן עליהו. והרא"ש ז"ל [גיטין פ"ב סימן י"ב] הביא דבריו ולא חלק עליו אלא במה שאמר דמקרי ליה במסיח לפי תומו, דלא בעינן מסיח לפי תומו אלא בגוים בשטרא פרסאה אבל בישראל לא דלא חשידי לשקר, ואי אפשר לומר שסברתם ז"ל הולכת על פי דרכו של (ר"ג) [ה"ג] ורש"י ז"ל שכתבתי למעלה, שהרי דעתו של בעל העטור ז"ל לפסוק על פי דרכן של הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל שאין להכשיר לסמוך על קריאת אחרים אלא בגטי נשים או כרב נחמן וספרי דדייני, אלא נראה דמשום תקנה אמרוה הגאונים ז"ל כדי שלא תנעול דלת וכו' אבל מעקר דינא לא. ומיהו לכל הדעות אם יודעים לקרות ואינם מבינים אותו יפה נראה דסמכינן עליהו אם אמרו פלוני בקי פירש לנו והבין לנו לשונו נאמנין על כך וכל שכן אם עדותם מכוונת על פה עם מה שכתוב בשטר. אבל בתשובה כתב הרא"ש ז"ל [כלל ל"ו סימן א'] שאם אין יודעין לקרות אין חותמין בכתובה כמו שכתוב בספר אבן העזר בסימן ס"ו. ירושלמי בפרק ג' דסנהדרין כתבו בעל העטור ז"ל באות קיום הדיינין חותמין אף על פי שאין יודעין לקרות אבל אין העדים חותמין אלא אם כן יודעין לקרות יבא עלי אם עשיתיה מימי וכו'. ואם אין כותבין (על) [כל] שמם אלא סימן מובהק יספיק. דאמרינן בפרק גט פשוט [גיטין ל"ו ע"א] ובפרק השולח [פ"ז ע"ב] דרב ורבי חנינא צילוי (חדתא) [חרותא]. ורב חסדא סמ"ך ורב הושעיא עי"ן. (רבא) [רבה] בר רב הונא צייר מכותא. ובירושלמי [גיטין פ"ט ה"ח] אמרי דרב אמי חתים אל"ף, בעטור אות קיום.
בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ב ע"ב] תניא היו ארבעה או חמישה עדים חתומים על השטר ונמצאו הראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר ומסייע לה חזקיה דאמר מלאהו בקרובים כשר ואל תתמה שהרי אויר פוסל בשלשה סכך פסול פוסל [בארבעה], כלומר שאם יש אויר בין השטר והעדים יכול למלאתו בקרובים כמו שאויר בסוכה שהוא פוסל בשלשה אם מלאהו בסכך פסול כשרה לפי שסכך פסול אינו פוסל אלא בארבעה. ותניא בתוספתא דגטין [פ"ז ה"י] גט שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשונים קרובין או פסולין לעדות תתקיים [עדות] בשאר. ירושלמי [גיטין פ"א ה"ד] שטר שחתמו בו חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשונים פסולין או קרובים כשר ותתקיים עדות בשאר ר' אילא בשם ר' ייסא אתיא כמאן דאמר עדים חותמים בשטר זה שלא בפני זה ברם למאן דאמר אין העדים חותמין זה שלא בפני זה אפילו בסוף. ודקאמר ונמצאו הראשונים פסולין או קרובים הוא הדין נמי אם היו בסוף תתקיים עדות בשאר שכמו שאם הקרובים או הפסולין החתומין בתחלה אנו אומרין שאויר היה שם ומלאוהו בקרובים, כך אנו אומרים אם חתמו בסוף שלכבוד חתמו כן כתב הרמב"ן ז"ל, ודחה מה שכתבו המפרשים ז"ל דדוקא בשנים הראשונים אבל באחרונים לא וסמכו בזה על רב יהודאי ז"ל גאון, והאריך בזה גם כן בפרק ב' דגטין [י"ח ע"ב]. וכתוב בספר החשן בסימן מ"ה דדוקא בדיעבד הוא דמכשרינן הכי אבל לכתחלה לא מחתמין קרוב. ודעת הרא"ש ז"ל דדוקא כשהקרוב בתחלה הוא שכשר אבל בסוף לא, אמנם כתב בתשובה [כלל ס' סימן ה'] שאם העדים הכשרים קיימים שיבואו לבית דין ויעידו ויכתבו עדותן בשטר וחשיב כשטר ראשון, וצריך לבאר בה שהעדים הכשרים יעידו שבשעה שחתמו בשטר לא היו פסולין עמהם אבל אם ישבו כלם לחתום כאחת או שנמסרה להם עדות כאחת בטלה כל העדות כמו שאכתוב בסמוך בס"ד. אבל אם הם מסורגים כלומר שחתמו כשר ופסול וכשר השטר פסול כן כתב רבנו האיי גאון ז"ל. ואף על פי שהרמב"ן ז"ל מפקפק בדבר אבל בסוף דבריו כתב שאין לחלוק על הגאון ז"ל. ובשם הריא"ף ורבינו יעקב ז"ל. בין בתחלה בין בסוף כשר, ונראה דדוקא בלא מסורגין כדברי רבנו הגאון ז"ל.
בפ"ק דמכות [ה' ע"ב] תנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפילו מאה תלמוד לומר עדים אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר ר' [—רבי] אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהם מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש. ואמרינן בגמרא היכי דאמי אמר להו אמר רבא הכי אמר להו למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרו לאסהודי אתינא נמצא אחד מהם פסול או קרוב עדותן בטלה ואי אמרו למיחזי אתינא מה יעשו שני אחים וכו', ואפסיקא הלכתא כר' [—כרבי]. הילכך כשהוזמנו עדים כשרים ופסולים בטלה עדות כלם, ואין הדבר תלוי בכונה בלבד אלא בהזמנה בשעת מעשה אף על פי שלא באו כלן להעיד כאחד בבית דין כמו שכתבו המפרשים ז"ל בפרק קמא דמכות [ו' ע"א] (ובפרק קמא) [ובפרק ב'] דגטין [ה' ע"ב] ובפרק יש נוחלין [ב"ב קי"ד ע"א], אף על פי שיש סברות אחרות כדאיתא בחשן בסימן ל"ו. ומפני כך אין לפסול עדי קדושין שהיו שם בכנופיא קרובים ורחוקים כיון שלא הוזמנו כאחד, אלא שנהגו להזמן עדים כשרים לרווחא דמלתא. וכתב רי"ף ז"ל משמיה דגאון ז"ל בפרק קמא דמכות [ה' ע"ב] דהני מילי בעדות על פה אבל בשטר שיש בו ג' עדים ושנים מהם קרובים זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה דדמו כמאן דאמר למסהד אתינן לא מבטלן לשטרא מספק אלא תתקיים העדות בשאר, דאמרינן דילמא רווחא שבקי למאן דקשיש מניה ובא זה הקרוב וחתם שם שלא מדעת חברו, ונראה שזה גם כן בשאינם מסורגים כמו שכתבתי למעלה. ומה שנהגו לחתום קרובים בכתובה הוא משום כבוד וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל בקבלת עדות והרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין [ב"ב קס"ג ע"ב] והמפרשים פרק קמא דמכות [ו' ע"א] והרשב"א ז"ל בתשובה [ח"א אלף צ"ב]. ואם היה בשטר שני קרובים אפילו נמסר בעדי מסירה [פסול] משום דהוי מזוייף מתוכו כדאיתא בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ח ע"ב] גבי ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי, וכן כתב הריא"ף ז"ל בפרק קמא דמכות. ירושלמי בפרק ב' דכתובות [ה"ד] כתבו בעל העטור ז"ל והרמב"ן ז"ל בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ה ע"ב] רבי חגי אמר רבי זעירא עד אחד בפה ועד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה, ועד אחד בכתב כלום הוא לא צריכא בשהיו שנים ומצאו לקיים כתב ידו של זה ולא מצאו לקיים של זה. ובהלכות גדולות [הלכ' עדות] כתוב קאמר[י] רבנן דשטרא דחתימין עליה סהדי ואשתכח חד מנייהו קרוב או פסול נהי דממונא לא מפקינן מניה אבל שבועה משבעינן ליה אפומא דהאי עד כשר. נראה מדבריו שעד אחד בכתב זוקק לשבועה, וקרוב ופסול לא פסלינן ליה דאמרינן רווחא שבק למאן דקשיש מניה ואתא קרוב או פסול וחתם וכן כתב בעל מתיבות ז"ל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות הלואה [ה"י], וכמדומה שהרמב"ן ז"ל מודה בזה, וכן דעת הרא"ש ז"ל [ב"ב פ"י סימן ז'] וכמו שהאריך בחשן בסימן נ"א. וכתב הריא"ף ז"ל בתשובה [סימן קס"ז] שאם העד האחד אומר שלא היה יודע בקורבת העד האחר שהוא קם לשבועה, אלא אם היה רגיל בו שודאי היה יודע בקורבתו כדאיתא בעטור בקבלת עדות ובחשן בסימן ל"ו. אבל בעל העטור לא מסתבר ליה דקם לשבועה אלא היכא דליתיה לסהדא קמן.
עדים שכתבו השטר וחתמו בו ומסרוהו ליד המלוה שוב אין יכולין לחזור ולכתוב אחר דאמרינן התם [ב"ב קס"ח ע"ב] מי שבא ואמר אבד שטר חובי אף על פי שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו את השטר אין כותבין, וכן מוכח בפרק גט פשוט ובפרק הגוזל קמא [צ"ח ע"ב] גבי שורף שטרותיו של חברו, וכן כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו ובתשובותיו [ח"א אלף ע"ג]. וכן כתבו המפרשים ז"ל בבתרא גבי שלש שטרות הן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מלוה [ה"י]. ובספר החשן בסימן מ"א. במה דברים אמורים בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מן האחריות שבו ואמר רב נחמן דהכי הוא חוץ מן האחריות שכותבין הכי שטרא דנן לא מגבינן ביה ממשעבדי ולא מבני חרי אלא כי היכי דתקום ארעא בידיה. ובשטרי מתנות שאין בהם אחריות כותבין דלא חיישינן דילמא נפיק מניה חרבא וכן כתב בספר החשן בסימן מ"א, ונראה דווקא קודם שמסרו השטר ביד המקבל יכולין לכתוב לו העדים כמה שטרות אבל כשמסרוהו בידו (ו)כבר עשו שליחותן כדאמרינן בגט בפרק המקבל [—התקבל] [גיטין ס"ג ע"ב]. אבל הטפסה בבית דין יכולין לעשות דליכא שום חששא כיון שאין בו אחריות. (והרא"ש) [כתב הרא"ש] בתשובה [כלל ס"ח סימן ל"א] מי שהוחזק שם (בכנויו) [כינויו] בעיר וכתבו עליו שטר באותו כנוי ואחר כך נודע שהיה לו כנוי אחר יכולין העדים לכתוב שטר אחר בשם הכנוי השני ולא אמרינן עשו שליחותן, וכן אם טעו בשם הלוה או המלוה או הסכום חוזרין וכותבין ואפילו אם לא החליפו השטר כשר הוא, וכן כתב בספר החשן בסימן (ל"ו) [מ"ט]. כתב הרב בעל המאור בפרק זה בורר [כ"ה ע"ב] שהודאה בפני עד אחד אינה כלום אפילו אמר לו אתה עדי ולא משתבע אפומיה ולא מיחייב אם הודה דמילי דכדי נינהו עד דאמר לשנים אתם עדי, וכן כתב הראב"ד ז"ל משמיה דגאון ז"ל. ובעל העטור הביא באות הודאה פלוגתא דרבואתא אי מהני או לא מהני ובסוף דבריו כתב ואסיקנא דכל קנין וכל הודאה בפני עד אחד לא מהני ומאן דאמר מהני טועה הוא. אבל אבי זקני הרמב"ן ז"ל בפרק חזקת [ב"ב מ' ע"א] גבי הודאה בפני שנים כתב דהודאה בעד אחד מהניא ומצטרפת עם עד אחד, ומסמיך דבריו מן הירושלמי [סנהדרין פ"ג ה"ח]. וכן כתבו תלמידיו גם כן בשטותיהם שם, וכן כתב בעל החשן בסימן פ"א בשם תשובות הריא"ף ז"ל והרא"ש ז"ל [שבועות ל"ד ע"ב], וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק ז' מהלכות טוען ונטען [ה"א]. והעדים אין כותבין עד שיאמר להם כתובו כדאיתא בפרק חזקת [מ' ע"א] וכבר הארכתי בזה בשער (ה"א) [י"א].
תנן בפרק עד כמה [בכורות כ"ט ע"ב] הנוטל שכרו לדון דיניו בטלין להעיד עדותו בטלה ומייתו לה בסוף פ"ב דקדושין [נ"ח ע"ב]. וכתב עלה הרמב"ן ז"ל במסכת קדושין שכל עדותיו בטלין ולא זה בלבד שנטל עליו שכר בלבד ומשום הכי לא קתני אין עדותו עדות אלא בטלין. ומפורש בירושלמי בפרק קמא דסנהדרין [ה"א] כך היא מתניתין החשוד להיות [נוטל] שכרו לדון דיניו בטלים. ובתוספתא דבכורות [פ"ג ה"ה] כך היא שנויה החשוד להיות נוטל שכרו ומעיד וכו' כל הדינין שדן וכל עדויות שהעיד הרי אלו בטלין, וכתב ז"ל שנראה לו שאינן בכלל הפסולין מדבריהם שיהא צריך הכרזה אלא מעצמן הם בטלים שכיון שהיה יודע לו עדות ולא רצה לומר אלא מחמת שכר אין זו עדות. והחשוד בכך עדותיו בטלין עד שיודע לך שלא נטל שכר בעדות זו ובכך היא עדותו כשרה אף על פי שלא עשה תשובה, וכן אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד באותה עדות עצמה מקבלין הימנו שאין זה פסול לא מתחלתו ולא בסופו אלא שכל זמן שנוטל בו שכר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו משום דהא עבר על מה אני בחנם אף אתם בחנם ואף על פי שנטל משניהם עכ"ל. ורצה לומר שאף על פי שנטל משניהם שכר עדותו בטלה. ולפי שאינו מכלל הפסולים לא רציתי לכתבו בשער הפסולים וכתבתיו בשער הזה שהוא שער אזהרת העדים. ונשאל הרשב"א ז"ל [שו"ת הרשב"א ח"ג סימן י"א] על עדי הגט שנטלו שכר קודם שחתמו בגט וכתב שאין עדותן בטלה. שאין הנוטל שכרו להעיד עדותו בטלה אלא בעדים שנעשו עדים כבר ויודעים העדות ולא רצו להעיד בבית דין עד שיטלו שכר אבל במי שלא נעשה עדיין עד והוא רוצה שיעידו ולחתום בשטר אם קבל שכר אינו נפסל בכך, ונראה לעניות דעתי שאפילו במי שנעשה עד אם יש לו בטלה (מודחת) [מוכחת] שנוטל שכרו כנגד בטלתו כדאמרינן גבי דין בפרק בתרא דכתובות [ק"ה ע"א]. [הג"ה צ"ע בדברי המפרשים והר"מ ז"ל בנוטל שכרו להעיד עכ"ל].
<h2>דף כח:</h2>
בפ"ק דמכות [ה' ע"ב] תנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפילו מאה תלמוד לומר עדים אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר ר' [—רבי] אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהם מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש. ואמרינן בגמרא היכי דאמי אמר להו אמר רבא הכי אמר להו למחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו אי אמרו לאסהודי אתינא נמצא אחד מהם פסול או קרוב עדותן בטלה ואי אמרו למיחזי אתינא מה יעשו שני אחים וכו', ואפסיקא הלכתא כר' [—כרבי]. הילכך כשהוזמנו עדים כשרים ופסולים בטלה עדות כלם, ואין הדבר תלוי בכונה בלבד אלא בהזמנה בשעת מעשה אף על פי שלא באו כלן להעיד כאחד בבית דין כמו שכתבו המפרשים ז"ל בפרק קמא דמכות [ו' ע"א] (ובפרק קמא) [ובפרק ב'] דגטין [ה' ע"ב] ובפרק יש נוחלין [ב"ב קי"ד ע"א], אף על פי שיש סברות אחרות כדאיתא בחשן בסימן ל"ו. ומפני כך אין לפסול עדי קדושין שהיו שם בכנופיא קרובים ורחוקים כיון שלא הוזמנו כאחד, אלא שנהגו להזמן עדים כשרים לרווחא דמלתא. וכתב רי"ף ז"ל משמיה דגאון ז"ל בפרק קמא דמכות [ה' ע"ב] דהני מילי בעדות על פה אבל בשטר שיש בו ג' עדים ושנים מהם קרובים זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד וכתבו עדותן זה בפני זה דדמו כמאן דאמר למסהד אתינן לא מבטלן לשטרא מספק אלא תתקיים העדות בשאר, דאמרינן דילמא רווחא שבקי למאן דקשיש מניה ובא זה הקרוב וחתם שם שלא מדעת חברו, ונראה שזה גם כן בשאינם מסורגים כמו שכתבתי למעלה. ומה שנהגו לחתום קרובים בכתובה הוא משום כבוד וכן כתב הרב בעל העטור ז"ל בקבלת עדות והרמב"ן ז"ל בפרק יש נוחלין [ב"ב קס"ג ע"ב] והמפרשים פרק קמא דמכות [ו' ע"א] והרשב"א ז"ל בתשובה [ח"א אלף צ"ב]. ואם היה בשטר שני קרובים אפילו נמסר בעדי מסירה [פסול] משום דהוי מזוייף מתוכו כדאיתא בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ח ע"ב] גבי ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי, וכן כתב הריא"ף ז"ל בפרק קמא דמכות. ירושלמי בפרק ב' דכתובות [ה"ד] כתבו בעל העטור ז"ל והרמב"ן ז"ל בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ה ע"ב] רבי חגי אמר רבי זעירא עד אחד בפה ועד אחד בכתב מהו לזוקקו לשבועה, ועד אחד בכתב כלום הוא לא צריכא בשהיו שנים ומצאו לקיים כתב ידו של זה ולא מצאו לקיים של זה. ובהלכות גדולות [הלכ' עדות] כתוב קאמר[י] רבנן דשטרא דחתימין עליה סהדי ואשתכח חד מנייהו קרוב או פסול נהי דממונא לא מפקינן מניה אבל שבועה משבעינן ליה אפומא דהאי עד כשר. נראה מדבריו שעד אחד בכתב זוקק לשבועה, וקרוב ופסול לא פסלינן ליה דאמרינן רווחא שבק למאן דקשיש מניה ואתא קרוב או פסול וחתם וכן כתב בעל מתיבות ז"ל. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות הלואה [ה"י], וכמדומה שהרמב"ן ז"ל מודה בזה, וכן דעת הרא"ש ז"ל [ב"ב פ"י סימן ז'] וכמו שהאריך בחשן בסימן נ"א. וכתב הריא"ף ז"ל בתשובה [סימן קס"ז] שאם העד האחד אומר שלא היה יודע בקורבת העד האחר שהוא קם לשבועה, אלא אם היה רגיל בו שודאי היה יודע בקורבתו כדאיתא בעטור בקבלת עדות ובחשן בסימן ל"ו. אבל בעל העטור לא מסתבר ליה דקם לשבועה אלא היכא דליתיה לסהדא קמן.
